מריאנה זאפאטה
550 עמודים
"מישהו יכול להגיד לך שהוא אוהב מדי יום, אבל עדיין ישקר ויבגוד בך. או שהוא לעולם לא יגיד את שלוש המילים, אבל יהיה שם בשבילך מדי יום, ויהיה יותר ממה שאי פעם רצית או חלמת עליו."
הייתי בספרייה וקלטתי את הספר על המדף מיד לקחתי אותו הכריכה שבתה אותי, אני אוהבת רומנים מעולם הספורט. מה שהרתיע אותי וגרם לי להתלבט האם לקרוא אותו זה מספר העמודים. בשביל שספר יעניין וירתק במשך 500 עמוד זה צריך להיות משהו מיוחד לא הרבה סופרים מסוגלים לזה.
יכולתי לעשות את החיים שלי הרבה יותר קלים ולכתוב שהספר לא משהו כי הוא לא תפס אותי על ההתחלה, אבל הרגשתי מחויבת לקרוא עד הסוף ולתת ביקורת כמו שצריך, לכן נחושה בדעתי צללתי פנימה כי אם אני עושה משהו אני עושה את זה עד הסוף. אתם לא יודעים כמה התפתיתי לעזוב אותו כי הרגשתי שזה פשוט לא זה.
יש שני גיבורים ראשיים, סאל זאת הגיבורה הנשית וריי קולטי שחקן כדורגל לשעבר שנחשב אליל אהוב ומפורסם עם ישבן חטוב (זה חזר על עצמו הרבה פעמים בספר). סא"ל מעריצה את קולטי מאז ומתמיד ובזכותו היא הפכה לשחקנית כדורגל. הייתה לה אובססיה כלפיו בתור נערה היא אהבה אותו. קולטי הפך להיות עוזר מאמן בקבוצה של סאל. בין השניים התחילו חיכוכים ומריבות, עקיצות ובהמשך הדרך (המאוד ארוכה) הם הפכו לחברים טובים.
"הגרמני לא שבר את קשר העין שלו איתי אפילו לרגע, גם כשאצבעותיו לחצו על החלל שבין צלעותיי, ונגע בעורי המתוח והפצוע, וליבי האיץ בטירוף. שערות ידיי סמרו בתגובה אליו. אגודלו ליטף באיטיות רק סנטימטר מתחת לשדיי התפוחים."
עלילה ארוכה להפליא הסופרת מאריכה בתיאור הסצינות לפעמים נדמה שזה אפילו מיותר. אני בעד משחק מקדים בספרים אבל כאן זה התקדם בקצב של צב ולפעמים זה אפילו לא זז, קצב איטי ואפילו מתסכל.
באיזה שלב שקלתי למרוט את השערות שלי זה עד כדי כך ייאש אותי. אבל מה אני לא אעשה בשבילכם נשמתי עמוק והמשכתי לקרוא.
הדמויות מתפתחות לאט לאט, הייתי מציעה לקפוץ את 200 העמודים הראשונים כי אין שם כלום העלילה לא זזה.
"לא הצלחתי לעצור את החיוך שעלה על פניי, הוא אולי לא היה מאוהב בי, ואולי לא בדיוק הייתי החברה הכי טובה שאי פעם הייתה לו, אבל היה איכפת לו ממני. רוב המעשים שלו העידו על כך בצורה ברורה מאוד, גם כשהתנהג כמו מנייאק חסר רגש וזועף."
הבטיחו רומן אפילו עם זכוכית מגדלת לא מצאתי רומן ותאמינו לי שחיפשתי. זה יותר מזכיר מערכת יחסים בין שני חברים טובים.
להפתעתי הגדולה אני חייבת לומר שלאט לאט התחלתי להנות מהקריאה זה לקח זמן ודי עזר שהסופרת סוף סוף נתנה משהו שאפשר לקרוא בכיף או שאולי התרגלתי לסגנון הכתיבה של הסופרת.
הספר נכתב מנקודת המבט של סאל, אני לא מתלהבת כשנותנים לי רק צד אחד בסיפור זה פוגם בעלילה ואני תמיד שואלת את עצמי למה הסופרת לא חשבה להשקיע עוד קצת ולתת את הצד הגברי.
"אתה אמור להגן על מה שאת אוהב סאל . את לימדת אותי את זה. לא התעוררתי בוקר אחד וידעתי שאני לא רוצה לחיות בלי המזג הנורא שלך. ראיתי בך כל כך הרבה ממני בהתחלה אבל את בכלל לא כמוני. את זו את וארד לקבר לפני שאני אתן למישהו לשנות איזה חלק בך."
מדד הסקס, לא קיים פשוט אין סקס, לקראת הסוף יש קצת ממש בסוף הסיפור, אפילו נשיקות יש מעט ורק בסוף.
"פיו ירד לפי, שכבר נפתח בציפייה אותה אלפית שנייה של ציפייה הייתה כלום לעומת האקט עצמו. פיו היה חם וחושני, חם ודורש, כשהוא החליק את לשונו על השפה התחתונה שלי."
לסיכום: אם יש לכם סבלנות לעבור שליש ספר (קצת יותר) שהוא מיגע ומלא פרטים מיותרים. הספר בהחלט מומלץ ההמשך מקסים וברגע שמתחילים להתרגל לסגנון הכתיבה אי אפשר להפסיק לקרוא. ספר מקסים שבסופו של דבר סוחף את הקורא.
3 כוכבים במדד שלי.
המלצה על ספר של אלה מייז, לאהוב את ג’ייסון תורן
תקציר:
כשהגבר שהערצת כילדה הופך למאמן שלך, זה אמור להיות הדבר הכי מדהים בעולם. אני מדגישה: אמור להיות. לא נדרש לי יותר משבוע כדי לתהות מה בדיוק ראיתי באייקון הכדורגל הבין־לאומי ולמה בכלל תליתי את הפוסטרים שלו על קירות חדרי כשהייתי ילדה, או למה אי פעם דמיינתי שיום אחד אתחתן איתו ואלד תינוקות כדורגלנים שיהפכו לשחקני־על.
כבר מזמן התגברתי על הלא־פרידה הגרועה ביותר בהיסטוריה של מערכות היחסים הדמיוניות, מגבר שבכלל לא ידע שאני קיימת. לכן, כשהוא מצטרף לסגל ההדרכה של הקבוצה שלי כעוזר מאמן, אני מוצאת את עצמי בכלל לא מוכנה לגרסה הזאת של ריינר קולטי, שחקן־העל ההורס, ששם מול עיניו מטרה אחת ואחת בלבד: למרר לי את החיים.